שלום, בוקר טוב. כבוד המכובדים. זו התרגשות לבוא ולדבר. שמי ג'רמי גניזת, אני אח של רוני גניזת שנפל, כנראה שבוע לפני גיא, הסיפור ששמענו עכשיו. הוא לדעתי גם המילואימניק הראשון שנפל בכניסה ללבנון. כמו שאתם שומעים, יש לי מבטא, אני גם אעשה טעויות דקדוק, למרות שאני בארץ כבר 28 שנה. רוני הוא אחי הקטן, הוא היה בן 36 כשנפל, נשוי ואב לשלושה ילדים. כמו כל המשפחה – אנחנו מדרום צרפת, ממרסיי – בגיל 18 אחרי הבגרות הוא החליט לעלות לארץ. עם הזכות לבוא ולגור פה יש כמובן גם את החובה, ואני חייב להגיד שאנחנו לא ראינו את זה אף פעם כחובה: אנחנו ראינו את זה כזכות, אבל יותר מזכות – אנחנו אנשים דתיים, אנחנו ראינו את זה כמצווה. זאת אומרת, בשבילנו לשרת זה כמו לשמור שבת, כמו לאכול כשר, כמו לא לגנוב. הגנת העם זו מצווה שמופיעה בתורה. ואני חושב שהתורה מתייחסת הרבה יותר לשמירה, ללאומיות של ישראל, מהרבה הלכות אחרות שאנחנו מקפידים עליהן. עכשיו הייתי באמצע לדבר עם חבר הכנסת, חברי יוסי טייב, ודיברנו במקרה על גדליה. שאלתי אותו – יוסי, אתה חושב שאנחנו צמים על 2,000 שנה כי הוא היה איש חשוב כל כך? אנחנו לא צמים על רבי עקיבא שמת כהרוג מלכות, אנחנו לא צמים על הרבה אנשים חשובים אחרים. אנחנו צמים על גדליה כי הוא המושל האחרון שהיה במדינת ישראל. זאת אומרת שהלאומיות של ישראל היא אחד הערכים הכי עליונים בתורה. וכל הדיון הזה אני מסתכל מבחוץ, שומע את כל הדברים, והדיון הזה קצת מפריע לי. קודם כול, אנחנו צריכים לשמור על הלאומיות של ישראל בין אם אנחנו בעד או נגד המדינה או שאנחנו רוצים לשפר את המדינה – אי אפשר לכפור בעיקר. הקדוש ברוך הוא החליט שאנחנו צריכים לחזור לארץ. המדינה זה המקום שיש הכי הרבה תורה בעולם ואי פעם מאז חורבן בית המקדש. זאת אומרת שרק על זה אנחנו צריכים להגן על המדינה, זה דבר ראשון. אני לא מבין את ההסתתרות מאחורי התורה כדי לא ללכת ולהתגייס. אפשר לעשות גם וגם ויש רבים כאלה, שמיד אחרי זה אני אלך לבקר אותם בהר הרצל. ליד הקבר של אחי יש בן אדם שיש בית מקדש ענק והסטיקר שלו זה "כי צריך לדעת על מה אנחנו נלחמים". כל האנשים האלה היו בני תורה ולוחמים של המדינה. אז הבעיה היא שאם הדיון הוא איך אנחנו מגייסים את החרדים – אז לדיון יש זכות קיום. אין בעיה, כל מגזר צריך לשמור על עצמו כמו שהציונות הדתית ידעה לשמור על עצמה ועשו את ישיבות ההסדר, זה בסדר. אבל אם העניין זה האם צריך לשרת – אז יש לנו בעיה. אני חושב שצריך לחזור לדיון המקורי ולהגיד: כולם צריכים לשרת. עכשיו אנחנו נראה איך. אבל השירות הוא לא תנאי ואיך הוא לא תנאי לשירות. לי זה מאוד מוזר כשאני שומע את הצבא פונה ליהודים בחו"ל ואומר להם לבוא, שחסרים חיילים. אני נותן הרצאות, הייתי נותן לפני שאחי נפל, אני נותן עכשיו הרבה יותר, בתנועות הנוער פה בארץ ובחו"ל. אני רואה אנשים שאוהבים את הארץ ורוצים לעלות ולהתגייס – ואני לא מבין את ההודעה של הצבא. הרגשתי שזה ביזיון, שזה מבזה את המדינה. אני לא מצליח להבין: אנחנו לא מצליחים עם הכוחות שלנו לגייס פה, אז אנחנו הולכים לחו"ל? שלא יהיה ספק, גם הם חיים בזכותנו, אני חושב שהם צריכים לבוא לגור פה ולשרת גם, כי הם גם מגנים על עצמים כשהם באים לשרת. אבל עוד פעם, קשה לי. אני רוצה, אם כבר, להזכיר מי האנשים שנופלים. אני יודע שזה כבר לא עושה כלום לאף אחד וזה לא מזיז את השורות, כי רבים וטובים באו ודיברו על יקיריהם, על אחים, על בעלים, על ילדים שלהם וסיפורים שמראים את הגבורה ואת הכוח ואת הערכים של האנשים שנפלו – אבל בכל זאת. אחי, קודם כול, התנדב לעשות צבא. כי כשהוא הגיע לארץ בגיל 18 החבר'ה הצרפתים לא היו מחויבים. הוא עשה צבא כתייר. הוא קיבל את תעודת הזהות שלו רק כתנאי אחרי שהוא עשה צבא, וכשהוא סיים את הצבא הוא לא היה מחויב בשירות מילואים. שאלו אותו אם הוא רוצה לשרת והוא אמר, מה זאת אומרת, לכולם יש אפשרות לבחור? אמרו לו, לא, שירות מילואים זה חובה לכולם, אבל בגלל שאתה תייר אתה יכול לבחור. הוא אמר לא, אין דבר כזה, אני רוצה להיות כמו כולם. הם שאלו אותו כמה זמן הוא רוצה להתנדב, הוא אמר, מה זאת אומרת? כל החיים שלי, כמו ישראלי. אני רוצה להתנדב. אגב, אם הוא לא היה עושה את זה לא הייתי פה כדי לדבר עליו, כי הוא לא היה נהרג. יותר מזה, כשהוא נפל החברים שלו ששירתו איתו בסדיר ובמילואים אמרו לי שהוא אחד היחידים שלא פספס יום מילואים אחד בכל החיים שלו. כל פעם שקראו לו הוא התייצב. עבדנו ביחד, אנחנו שכנים, אחים, הוא היה השותף שלי, הוא היה החבר הכי טוב שלי. אחרי 240 יום מילואים בגבול הצפון הקפיצו אותם כי מדינת ישראל החליטה להיכנס. הוא היה עייף, ומי שראה את אחי – הוא אהב לחיות. הוא לא בדיוק החייל הטיפוסי, הוא לא 1.80 מטר שרירי וחטוב, הוא היה יותר 1.65 מטר על 1.65 מטר. היו לו כאבי ברכיים, כאבי גב – הכול, זה פגע בו פסיכולוגית. אמרתי לו, תקשיב, אתה כבר עייף, אולי אל תלך הפעם? יהיו עוד סבבים. והוא אמר לי משפט שלא הבנתי באותו יום – אם אני לא הולך, מי ילך? התבוננתי על המשפט הזה. מה שהוא רצה להגיד – אם אני לא הולך אז מישהו יצטרך לקחת ולעשות את זה במקומי, ואני לא יכול לתת לזה לקרות. אני רוצה לפנות לאחינו החרדים. כשאתם אומרים אנחנו לא באים, תחשבו שמישהו צריך ללכת במקומכם. זה לא מוריד לרגע מערך התורה. אני חושב שהתורה מגינה עלינו רוחנית ומי שאומר הפוך טועה ומוחק את ההיסטוריה, כי התורה היא מה ששמר אותנו 2,000 שנה בגלות. אבל יחד עם ערך התורה יש ערך העם, ערך הארץ וערך הלאומיות. וכשאתם באים ובוחרים אתם פוגעים בתורה. אתם לא פוגעים במדינה, המדינה תמשיך להתקיים; אתם פוגעים בתורה. לי זה מאוד קשה כאדם מאמין ומשרת וחושב שזו מצווה. אני חושב שהדיון צריך להיות מה התנאים, אבל לא האם צריך לעשות. תודה רבה.